דחיית בקשה לעיכוב הליכים ודיון במסגרת הסמכות הנגררת של ביהמ"ש

1.         המבקש והמשיבה הם בעלי זכויות החכירה לדורות - בחלקים שווים - בדירת מגורים שבבעלות המשיבה הפורמלית (להלן - הדירה).

            המשיבה הגישה תובענה זו לפירוק שיתוף.

            המבקש מתנגד לתביעה לפירוק השיתוף וטוען, כי נקשר הסכם בינו ובין המשיבה, לפיו הסכימה המשיבה למכור לו את חלקה בדירה.

2.         תביעה זו הוגשה ביום 27.1.08.

            ביום 20.3.08 הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי לפסק דין הצהרתי לקיומו של ההסכם ותביעה לאכיפתו (להלן - התביעה במחוזי).

3.         בבקשה זו עותר המבקש לעיכוב ההליכים בתובענה זו, עד למתן פסק דין בתביעה במחוזי.

            המשיבה מתנגדת לבקשה לעיכוב ההליכים, וטוענת כי הטענה לקיומו של ההסכם יכולה להתברר במסגרת תובענה זו על דרך של סמכות נגררת בהתאם לסעיף 76 ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

            המבקש מודה (בסעיף 2 לתשובתו לתגובת המשיבה) כי, עקרונית, יש לבית משפט זה סמכות נגררת לדון בשאלת קיומו או אי קיומו של ההסכם תוך כדי בירור תובענה זו, אך, לטענתו, "סמכות זו מתקיימת כאשר אין הליך משפטי אחר (או ערכאה משפטית גבוהה יותר) הדן במחלוקת".

4.         לא מצאתי סימוכין להסתייגות שציין ב"כ המבקש, ולא כך נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2618/03 פיאו.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ ואח' נ' ליפקונסקי ואח', פ"ד נט(3) 497, שב"כ המבקש הפנה אליו.

            ההבחנה שנעשתה באותו פסק דין (בעמ' 517) היתה בין מצב, שבו ערכאה מתבקשת לפסוק בשאלות שאינן בסמכותה שעלו דרך אגב, כדי להכריע בענין שבסמכותה, לבין מצב, שבו ההכרעה בעילה נתבעת או בסעד נתבע אינה בסמכותה.

            בנדון דנן, העילה הנתבעת והסעד הנתבע - שיתוף בדירה ופירוק השיתוף - הינם בוודאי בסמכותו של בית משפט זה ולא נדרשת הכרעה בעילה או בסעד שאינם בסמכותו, אך נדרש לפסוק בשאלה שאינה בסמכותו - קיומו  או אי קיומו של הסכם תקף בין הצדדים - כשההכרעה בשאלה זו נדרשת בדרך אגב, כדי להכריע בענין שבסמכותו, וזאת לאור טענת ההגנה שהעלה המבקש בהתנגדותו לתביעת פירוק השיתוף.

5.         אינני מסכים עם טענת המבקש, לפיה התביעה להצהרה על קיומו של ההסכם והתביעה לאכיפתו הן "העיקר" ולא ניתן לדון בהן דרך אגב במסגרת תובענה זו (השוו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 46-45).

            זכותו של שותף במקרקעין משותפים לדרוש פירוק השיתוף, לפי סעיף 37 ל חוק המקרקעין התשכ"ט-1969, אינה נופלת מזכותו של הנפגע בחוזה שהופר לדרוש את אכיפתו של החוזה לפי סעיף 3 ל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.

על חשיבות זכותו של שותף במקרקעין לדרוש את פירוק השיתוף, ראו, למשל: ע"א 8318/96 קוצר נ' ציתיאת, פ"ד נג(4) 849, עמ' 863; ע"א 10322/03 ישעיהו נ' שטרייכר, פ"ד נט(2) 449, עמ' 463, וההפניות בשני פסקי הדין הנ"ל.

6.         אך מעל לכל, אין להיעתר לבקשת המבקש אשר יצר במו ידיו מצב, שבו שתי ערכאות נדרשות לדון באותה שאלה ואת "הסיכון" האפשרי של החלטות סותרות.

            כאמור, תובענה זו הוגשה ראשונה וכבר נקבע מועד לדיון בתובענה.

            אפילו בעת הגשת תשובתו לתובענה, התביעה במחוזי טרם הוגשה (למרות שמוזכרת בתשובה כוונת המבקש להגישה) וזו הוגשה רק לאחר מכן.

            כל שנדרש היה מהמבקש כדי למנוע את המצב, אותו הוא מבקש למנוע כעת, הוא המתנה לתום בירורה של תובענה זו, במסגרתה, אף על פי שיטתו, ניתן היה לדון בשאלת קיומו או אי קיומו של ההסכם הנטען על ידו.

            בנסיבות כאלה, על בית המשפט לדחות בקשה לעיכוב בירור התביעה שבפניו, ועליו לדון בשאלה האחרת בדרך של גררא על פי סעיף 76 הנזכר לעיל.